כל אלפבית התחיל כשור וכבית
האותיות שאתם קוראים חוזרות אל מכרה טורקיז במדבר המצרי, שם הפכו פועלים שלא ידעו לקרוא הירוגליפים כמה מהם לאלפבית הראשון.
הביטו באות A. הפכו אותה. רואים את שתי הקרניים? זו אינה מקרה. לפני ארבעת אלפים שנה זה היה ראשו של שור.
כמעט כל אלפבית בשימוש כיום, הלטיני, היווני, העברי, הערבי, הקירילי, והאותיות שעל מסך זה, יורד מאב קדמון אחד. ואותו אב קדמון לא הומצא בידי חכמים בארמון. נראה שהוא אולתר בידי פועלים דוברי שמית במדבר מצרי, מוקפים בכתב שכמעט בוודאות לא ידעו לקרוא.
קיצור הדרך של הגאון העצלן
המקום הוא סראביט אל-ח'אדם, רמה סחופת רוח בסיני, שבה כרו המצרים טורקיז למקדש לאלה חתחור, "גבירת הטורקיז". פועלי המקום היו דוברי שמית, זרים במצרים. סביבם ניצבו הירוגליפים אלגנטיים, מאות סימנים מורכבים שהצריכו את הסופרים שנים כדי לשלוט בהם.
למישהו עלה רעיון ששינה את העולם בכך שפישט אותו. במקום ללמוד סימן לכל מילה, קחו את ציור השור, ותנו לו לעמוד רק לצליל הראשון של המילה "שור". בשפתם היה השור ʾalp, ולכן סימן השור פירושו פשוט "a". בית היה bayt, ולכן סימן הבית פירושו "b". קו גלי של מים, mayim, פירושו "m".
חוקרים מכנים זאת עקרון האקרופוניה: ציור העומד לצליל הראשון של שמו שלו. זו הסיבה שהאלפבית שלנו עדיין נושא את המאובנים של אותם ציורים ראשונים. אלף השור נעשה אלפא ונעשה A. בית הבית נעשה בטא ונעשה B, ונתן לנו את המילה "alphabet" עצמה, השור והבית נאמרים יחד.
כארבעים מן הכתובות החרוטות הללו שרדו, רובן נמצאו בחורף 1904 עד 1905 בידי הארכיאולוגים הילדה ופלינדרס פיטרי. ב-1916 קרא אלן גרדינר רצף חוזר מהן lbʿlt, "לגבירה", הקדשה לחתחור עצמה, והמילים הראשונות של האלפבית הראשון עלו למיקוד.
אילן יוחסין שבשורשו מסרק כינים
מאותו זרע צמח הכול. האלפבית המוקדם עבר אל הפיניקים, שגזמו אותו לעשרים ושתיים עיצורים מסודרים ונשאו אותו ברחבי הים התיכון על ספינות הסחר שלהם. מהפיניקי באו הפרוטו-עברי והארמי; מהארמי, בסופו של דבר, הכתב הערבי. גם היוונים שאלו אותו, וערכו שינוי מהפכני אחד שאליו נשוב יום אחר, המצאת אותיות לתנועות. מהיווני באו הלטיני, שאותו אתם קוראים, והקירילי, שאותו קוראים מאות מיליונים נוספים.
משפחה אחת מסועפת, ממכרה במדבר אל כמעט כל קורא חי.
המשפט השלם הקדום ביותר שיש לנו באלפבית הצעיר הזה צנוע להפליא. הוא חרוט על מסרק שנהב זעיר מלכיש, בישראל של היום, מתוארך לסביבות 1700 לפנה"ס. שבע עשרה אותיות, שבע מילים, ומה שהן מאייתות הוא תפילה נגד כינים: "יעקור ניב זה את כיני השיער והזקן". בעת שנחקר, שרידים מיקרוסקופיים של כינים אמיתיות עדיין נאחזו במסרק. משפטי האנושות הראשונים לא היו על אלים ומלכים. הם היו על סירוק החרקים מזקנכם.
על מה החוקרים עדיין רבים
כאן על מאמר ישר להאט, כי המחלוקות הן החלק הטוב ביותר.
איש אינו מסכים על התאריך. מחנה אחד מציב את ההמצאה סביב 1850 עד 1800 לפנה"ס, בעומק מצרים, מה שיהפוך אותה ליצירה מצרית אמיתית. אחר מציב אותה סביב 1550 לפנה"ס, בכנען. ההבדל אינו של מה בכך: הוא מכריע היכן, ובידי מי, נולד הכלי הדמוקרטי ביותר של הכתיבה. המצריולוגית אורלי גולדווסר טוענת שהממציאים היו כורים בורים, שחיקו את צורות ההירוגליפים שהעריצו אך לא ידעו לקרוא, ולכן האותיות נראות גסות כל כך לצד הכתב הרשמי המלוטש. אחרים, כאנסון ריני, מתעקשים שהממציאים ודאי היו סופרים מאומנים. הראיות דקות דיין כדי ששתי הקריאות ישרדו, והפענוח המקורי של גרדינר מ-1916, מבריק ככל שהיה, נותר השערה ולא הוכחה.
אי-הוודאות הזו אינה חולשה של הסיפור. היא הסיפור. אנו צופים, ממש בגבול שהראיות מתירות, בקומץ אנשים רגילים נתקלים בהמצאה שתאריך ימים מכל אימפריה סביבם.
חמש אותיות והציורים שמהם באו
אתם כבר מכירים את הצורות האלה. פשוט לא ידעתם שהן היו ציורים:
- א אלף, שור (ʾalp), נהפך להיות ה-A שלנו.
- ב בית, בית (bayt), ה-"b" של alphabet, ה-B שלנו.
- מ מם, מים (mayim), קו גלי שנעשה ה-M שלנו.
- ע עין, עין (ʿayin), שהיוונים הפכו ל-O העגולה.
- ר ריש, ראש (rosh), אבי ה-R שלנו.
למדו שפה עתיקה ואלפביתה חדל להיות אוסף שרבוטים שרירותי והופך למה שהוא באמת: גלריה של ציורים בני ארבעת אלפים שנה, שעדיין נקראים. אותו מפנה, מפענוח סמלים לזיהוי פנים, הוא בדיוק הסוג של דבר ש-PRAVIEL נבנה לתת לכם, אות אחת, ושור אחד, בכל פעם.
מקורות
מוכנים ללמוד שפה עתיקה?
למדו כמה דקות ביום, מהאותיות הראשונות ועד טקסטים אמיתיים, וכל שורה נשמעת לפי מסורת ההגייה של השפה עצמה. התחילו בחינם בלטינית או ביוונית, או במצרית, בעברית מקראית ועוד.
שיחה
תגובות
השאירו הערה, תיקון או שאלה. תגובות עוברות בקרה וכתובות דוא"ל אינן מוצגות בפומבי.
טוען תגובות...