המלחמה הארוכה על התנועות החסרות

המשפט הזה כתוב בלי ניקוד, ואתם קוראים אותו בכל זאת בלי מאמץ.

זה מצליח לכם כי אתם יודעים עברית, והזיכרון שלכם את השפה ממלא כל פער עוד לפני שאתם מבחינים בו. ברוב תולדות האלפבית, כך בדיוק פעלה הקריאה. הכתב הפיניקי, אבי האותיות העבריות, הארמיות, הערביות, היווניות והלטיניות, מנה עשרים ושניים סימנים, וכולם היו עיצורים. את השאר השלים הקורא.

ביולי הבטחנו לחזור לרגע שבו שברו היוונים את ההרגל הזה. הסיפור המלא ארוך יותר משאילה מחוכמת אחת. נדרשו הרבה יותר מאלף שנה וכמה כתבים כדי להעלות את התנועות על הדף, ושתיים מן המסורות המעורבות נאלצו לעשות זאת בלי לשנות אף אות.

אלפבית שבטח בקוראיו

כתיבת עיצורים בלבד אינה פזיזה כפי שהיא נשמעת בשפה שמית. בעברית ובערבית חלק גדול ממשמעות המילה שוכן בשורש בן שלושה עיצורים. כ-ת-ב הוא רעיון הכתיבה: בערבית kataba, "כתב", kitāb, "ספר", maktab, "משרד". התנועות נושאות את הדקדוק ואת הניואנסים, וקורא מיומן יכול בדרך כלל לשחזר אותן מן ההקשר.

ובכל זאת הוסיפו הסופרים עזרה במקום שבו היא עלתה מעט. סופרים עבריים וארמיים מוקדמים החלו להשתמש בכמה אותיות עיצור, ובעיקר ביו"ד ובו"ו, כדי לסמן תנועות ארוכות, ובה"א ובאל"ף בסופי מילים. מאוחר יותר כינו אותן המדקדקים matres lectionis, "אמות הקריאה". אלה היו רמזים, לא שיטה. תנועה קצרה עדיין נותרה בלתי כתובה.

השימוש החוזר של היוונים

כשאימצו היוונים את האותיות הפיניקיות, לפי התיארוך המקובל בסביבות 800 לפני הספירה, הפכו הרמזים לשיטה. בפיניקית היו עיצורים שהיוונית לא השתמשה בהם, כמו העצירה הסדקית של האל"ף והצליל הגרוני של העי"ן, ואת היוונית אי אפשר היה לקרוא מן העיצורים לבדם: יותר מדי ממילותיה פותחות בתנועה או נשענות על תנועות.

וכך החליפו חמש אותיות תפקיד. אל"ף נעשתה אלפא. ה"א נעשתה אפסילון. יו"ד נעשתה יוטה. עי"ן נעשתה אומיקרון. ו"ו נעשתה אופסילון. בניבים שאיבדו את הצליל h, חי"ת נעשתה אטה, e ארוכה, ואומגה באה אחר כך. היסטוריונים של הכתב מכנים את התוצאה האלפבית הראשון במובן הצר, עם אותיות לתנועות כמו לעיצורים. הלטינית והקירילית ירשו את הרעיון, ולכן האותיות הלטיניות נושאות את תנועותיהן בתוכן.

אפילו היוונית רצתה בסופו של דבר יותר. בסביבות 200 לפני הספירה באלכסנדריה מיוחסים ללמדן אריסטופנס מביזנטיון סימני הטעם והנשיפה, בתקופה שבה יותר ויותר מקוראי הומרוס לא גדלו על שמיעת היוונית שלו.

נקודות סביב טקסט קפוא

העברית עמדה בפני גרסה קשה יותר של הבעיה. בשלהי העת העתיקה היא הייתה יותר שפה של כתבי הקודש, התפילה והלימוד מאשר של הרחוב, ועיצורי הטקסט המקראי כבר היו קבועים. סופר לא היה רשאי להוסיף אות, גם לא אות מועילה. ועם זאת, דרך הקריאה המסורתית, שעברה ממורה לתלמיד, הייתה חייבת לשרוד.

התשובה באה מחכמי טבריה, על שפת הכנרת, הידועים כבעלי המסורה. בערך בין המאה השביעית למאה העשירית הם הקיפו את האותיות בנקודות ובקווים זעירים לתנועות, בסימנים לטעמי המקרא ולהטעמה, ובהערות בשוליים, וכל זה הונח מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, כך שהעיצורים נותרו בלתי נגועים. המפורסם במפעליהם ששרדו, כתר ארם צובא, נכתב בסביבות שנת 920, והרמב"ם הסתמך עליו. מתוך כ־487 עמודיו המשוערים שרדו כ־294. רוב התורה שבו אבד לאחר שבית הכנסת בחלב, שבו נשמר, הוצת ב־1947.

לפעמים הנקודות אינן מתארות כלל את המילה הכתובה. ארבע האותיות של השם המפורש, יהוה, לא נהגו בקול; הקוראים אמרו במקומן אדני. בעלי המסורה נתנו לארבע האותיות תנועות קרובות לאלה של אֲדֹנָי, כהוראה: קרא זאת "אדני". מלומדים נוצרים שחקרו עברית וקראו את הצירוף כפשוטו יצרו את הצורה "יהובה" (Jehovah), המתועדת בלטינית מן המאה השלוש־עשרה ושנכנסה לאנגלית בזכות ויליאם טינדייל, שהדפיס Iehouah ב־1530. סימן תנועה יכול להיות הוראה ולא צליל, וקורא מחוץ למסורת שמחמיץ זאת עלול להמציא מילה שאיש מעולם לא אמר.

פסוק אחד, שתי סיומות

הערבית נזקקה לשתי שכבות של עזרה. כמה אותיות חולקות צורה אחת ונבדלות זו מזו רק בנקודות, הנקראות iʿjām, ותנועות קצרות לא נכתבו. במרץ כתבנו על האופן שבו כתבי היד הקדומים ביותר של הקוראן הותירו לקוראים לשאת בעצמם חלק גדול מן הידע הזה.

המסורת זוכרת מדוע נוספו התנועות. מסופר שהמדקדק אבו אל־אסוד אל־דואלי, שמת בבצרה בסביבות 688, שמע קורא טועה בסיומת אחת בלבד בפסוק השלישי של הסורה התשיעית. בתגובה המציא נקודות צבעוניות, שבדרך כלל מתוארות כאדומות: נקודה מעל האות ל־a, מתחתיה ל־i, ולצדה ל־u. המסורת מייחסת למושל אל־חג'אג' את האחדת נקודות העיצורים מאוחר יותר, אף שפפירוסים מתוארכים לשנת 643 כבר משתמשים בהן, במשורה. במאה השמינית החליף המדקדק אל־ח'ליל אבן אחמד את נקודות התנועות בצורות אותיות זעירות, אליף קטנה ל־a, ואו ל־u ויא ל־i. הסימנים האלה, ה־ḥarakāt, הם שמופיעים כיום בקוראנים המודפסים ובספרי ילדים.

לא הרחק משם עבדו סופרים סוריים על אותה בעיה. בסביבות 600 הם הציבו נקודה מעל מילה או מתחתיה כדי להבחין בין מילים שנכתבות באותו אופן. ההיסטוריון ניק פוסגיי (Nick Posegay) טוען שסימני התנועות הופיעו תחילה בסורית ומעט אחר כך בערבית ובעברית, ושרעיונות עליהם עברו בין חכמים נוצרים, מוסלמים ויהודים.

הציר הלשוני

הנה הפסוק, קוראן 9:3. כדאי לראות אותו בערבית, כי אותה מילה מופיעה בו פעמיים.

בתחילתו מדבר הפסוק על הכרזה mina llāhi wa-rasūlihi, "מאת אללה ושליחו". המילה היא وَرَسُولِهِ, wa-rasūlihi. היא מסתיימת ב־-i משום שהיא באה אחרי "מאת".

לקראת סופו נאמר anna llāha barīʾun mina l-mushrikīna wa-rasūluhu, "כי אללה פטור מכל התחייבות כלפי עובדי האלילים, וגם שליחו". המילה היא وَرَسُولُهُ, wa-rasūluhu. היא מסתיימת ב־-u משום שהשליח הוא עתה נושא שני, העומד לצד אללה.

בלי הסימנים, לשתי המילים אותו שלד, ورسوله. תנו לשנייה את הסיומת של הראשונה, והשליח עובר מצדו של אללה אל רשימת אלה שאללה פטור כלפיהם. זוהי הקריאה השגויה שלפי הסיפור שמע אבו אל־אסוד, וזוהי הסיבה שהמסורת נותנת לכתיבת התנועות. כל ההבדל הוא שני סימנים קטנים: קו מתחת ל־l ול־h, או סלסול קטן מעליהן.

תרגום פשוט מדפיס את המשמעות הנכונה. רק הערבית מראה כמה מעט דיו עומד בין השתיים.

מה שאיננו יודעים

הממציאים הנקובים בשמם הם מן המסורת. הסיפור על אבו אל־אסוד מגיע אלינו דרך כותבים מאוחרים, והיסטוריונים של הכתב, ובהם אדם בורסי, מתייחסים לסיפורי ראשית כאלה בזהירות: הם מסבירים בדיעבד תהליך שכנראה נמשך זמן רב יותר והיו מעורבות בו ידיים רבות יותר. התיארוכים של השיטות הסוריות משתנים מחוקר לחוקר, והזכות שהמסורת העממית מייחסת ליעקב מאדסה על סימני התנועות של הסורית המערבית שנויה במחלוקת. תיארוכי פחמן רדיואקטיבי של כתבי יד קדומים של הקוראן, כמו 568 עד 645 לדפי בירמינגהם, הם טווחים עם חריגות ידועות, לא תעודות לידה.

וההרגל הישן מעולם לא מת. עיתונים בעברית ובערבית מודפסים בלי סימני תנועה; הסימנים חוזרים בכתבי הקודש, בשירה ובספרים לילדים ולמתחילים. קוראים מיומנים עושים עד היום את מה שעשו הקוראים הפיניקים.

זוהי המיומנות האמיתית שמאחורי קריאת עברית מקראית או ערבית קלאסית. אין זה עניין של פענוח סימנים כמו של היכרות עם השפה במידה שמספיקה כדי לשמוע את מה שהדף משמיט. שתיהן נמנות עם הקורסים של PRAVIEL, ולשם המיומנות הזאת הן נועדו.

מקורות

• Wikipedia, "Greek alphabet"
• Wikipedia, "Mater lectionis"
• Wikipedia, "Masoretes"
• Wikipedia, "Aleppo Codex"
• Wikipedia, "Qere and Ketiv"
• Wikipedia, "Jehovah"
• Wikipedia, "Arabic diacritics"
• Wikipedia, "Abu al-Aswad al-Du'ali"
• Wikipedia, "Al-Khalil ibn Ahmad al-Farahidi"
• Quranic Arabic Corpus, word-by-word analysis of 9:3
• Adam Bursi, "Connecting the Dots: Diacritics, Scribal Culture, and the Qurʾān in the First/Seventh Century," Journal of the International Qur'anic Studies Association 3 (2018)
• Nick Posegay, Points of Contact: The Shared Intellectual History of Vocalisation in Syriac, Arabic, and Hebrew (Open Book Publishers, 2021)
• University of Birmingham, "The Birmingham Qur'an"