עכשיו אנחנו יכולים לשמוע את קונפוציוס
הסינית הקלאסית לא תמיד הייתה שפת אולם הבחינות האילמת. היא נאמרה בקול, וצלילה כמעט לא דמה למנדרינית. הנה כיצד חוקרים השיבו את הקול הזה.
אמרו את השם קונפוציוס בקול. במנדרינית הוא Kong Qiu, שתי הברות שטוחות ומסודרות. אבל הנה החלק המטריד: האיש עצמו כנראה לא היה מזהה אותו.
שחזרו את שם המשפחה שלו 孔 כפי שכנראה נשמע סביב שנת 500 לפנה"ס, ותקבלו משהו קרוב יותר ל-khˤongʔ: k נשופה, התהדקות בגרון, עצירה קטנה בסוף, וללא טון במובן שהמנדרינית מתכוונת אליו במילה "טון". שמו המלא, 孔丘, יוצא בערך khˤongʔ khwə. לשפת הקלאסיקונים הקונפוציאניים היו צרורות עיצורים והברות מהודקות בגרון. היא נשמעה כמו עולם אחר, כי היא אכן הייתה כזה.
עבור רוב דוברי הסינית, הסינית הקלאסית, 文言文, נפגשת ליד שולחן: חמישית מהבחינה, קיר של סימנים, דבר שמפענחים ואז סוגרים. קל לשכוח שמאחורי הסימנים היה פֶּה. אנשים אמרו את המילים האלה. הם התווכחו, התלוצצו והתפללו בהן. ובעשורים האחרונים, חוקרים השיבו בשקט חלק גדול מהאופן שבו המילים האלה באמת נשמעו.
הכתב הוא רשומה מאובנת
הסימנים הסיניים נראים ככתב הפחות פונטי עלי אדמות. למעשה הם מסתירים ארכיון של צלילים לעין כול.
רוב הסימנים בנויים מחלק של משמעות וחלק של צליל. הסימן 馬 (מנדרינית mǎ, "סוס") מופיע כרמז פונטי בתוך משפחה שלמה של סימנים אחרים. זה הגיוני רק אם הסימנים ההם התחרזו פעם, או כמעט, עם "סוס". עקבו אחר די משפחות כאלה, ותוכלו לשחזר בשילוש את ההגייה הישנה, כפי שהייתם משחזרים מנגינה אבודה מן ההרמוניות שעדיין בנויות סביבה. משוחזר, 馬 יוצא mˤraʔ, עם r קטנה קבורה באמצע שהמנדרינית בלעה מזמן.
כאן מתמזגים שלושה זרמי ראיות. הראשון הוא אותן משפחות פונטיות בתוך הסימנים. השני הוא החרוז: ה-שיג'ינג, ספר השירים, מלא בשירים המתחרזים בסינית עתיקה אך נופלים שטוחים במנדרינית, ותבנית מה שהתחרז פעם עם מה היא מפה של התנועות הישנות. השלישי הוא מילות שאילה: מילים סיניות שנשאלו אל שפות שכנות או מהן, שהקפיאו את ההגייה הישנה כחרקים בענבר.
השחזור המודרני התקני הוא זה שפרסמו ויליאם בקסטר ולורן סאגאר ב-2014, עם מסד נתונים חינמי של כמעט חמשת אלפים ערכים שכל אחד יכול להוריד. הוא זהיר עד כדי ענווה. היכן שהראיות אוזלות, הסימון אומר זאת: סוגריים סביב צליל פירושם "משהו כזה, אך איננו יכולים להיות בטוחים". היושר הזה הוא היפוכה של רשלנות, והוא ראוי להערצה.
שפה בלי טונים
הנה העובדה הנוטה לעצור אנשים. לסינית העתיקה, שפתם של קונפוציוס והשירים, כנראה לא היו טונים כלל.
הטונים שנראים היום חיוניים לחלוטין למנדרינית או לקנטונזית לא היו שם בהתחלה. הם צמחו, במשך מאות שנים, מצלילים שאבדו לימים. כשהברה הסתיימה פעם בעצירה גרונית קטנה, או ב-s, וסיומת זו נשחקה, גובה הצליל שהותירה התקשה לכדי טון. הטונים הם, במובן מסוים, רוחות של עיצורים שנעלמו.
לכן ככל שמעמיקים, השפה נשמעת פחות כשפת טונים ויותר כמשהו עם צרורות עיצורים וסופות והרקמה משלו. הצירוף 司馬, sīmǎ, תואר שמשמעו בערך "מנהל הבית", הוא מילולית "נהל-סוס", ובסינית עתיקה הוא יוצא כמשהו כמו s.ə-mraʔ. אפשר כמעט לחוש את צרור העיצורים בפה.
שום דבר מזה אינו הקלטה, וחוקרים ישרים אומרים זאת בבירור. אנחנו משחזרים "מערכות" בביטחון אמיתי: אילו צלילים ניגדו לאילו, כיצד נבנו ההברות. המוזיקה המדויקת, המרקם הדק, עדיין שנויה במחלוקת, ולמערכת של בקסטר וסאגאר יש מבקרים רציניים המעדיפים שחזורים מתחרים. אך הטענה הגדולה עומדת. זו הייתה שפה מדוברת, שדיברו בה לא רק חכמים אלא כולם, והיא לא נשמעה כלל כמו גרסת הכיתה.
חמש מילים, וכיצד ייתכן שנשמעו
הפער בין הקריאה המודרנית לזו המשוחזרת הוא כל הסיפור בזעיר אנפין:
- 孔 (מנדרינית Kǒng) משוחזר khˤongʔ, שם משפחתו של קונפוציוס.
- 馬 (מנדרינית mǎ) משוחזר mˤraʔ, סוס, עם ה-r הפנימית האבודה שלו.
- 丘 (מנדרינית Qiū) משוחזר khwə, שמו הפרטי של קונפוציוס, "גבעה".
- 有 (מנדרינית yǒu) משוחזר ɢʷəʔ, להיות בעל.
- 司馬 (מנדרינית sīmǎ) משוחזר s.ə-mraʔ, סוכן משק, מילולית "נהל-סוס".
ללמוד סינית קלאסית רק כצופן על הדף הוא להחזיק אותה במרחק זרוע. ללמוד אותה כשפה, עם צלילה המשוחזר באוזנכם, הוא לעמוד קצת קרוב יותר לאלה שאמרו את המילים האלה ראשונים, ולשמוע, קלושות, את קולו של אב קדמון. אותה קרבה היא בדיוק מה ש-PRAVIEL נבנה לתת לכם: לא תקציר של המסורת, אלא דרך אל תוכה במילותיה שלה, וכעת במשהו קרוב לצלילה שלה.
מקורות
שיחה
תגובות
השאירו הערה, תיקון או שאלה. תגובות עוברות בקרה וכתובות דוא"ל אינן מוצגות בפומבי.
טוען תגובות...