הרומאים הותירו לנו את דואר השנאה שלהם
לא הרומאים משיש של ספרי הלימוד. האמיתיים: הזמנת יום הולדת של אישה ממצודה קרה בבריטניה, וקללה קטנה וזועמת המבקשת מאלה להמס גנב כמו מים.
בסביבות שנת 100, במצודה לחה בצפון בריטניה, ממש מדרום למקום שבו עתיד היה לקום בקרוב חומת אדריאנוס, הכתיבה אישה בשם קלאודיה סוורה הזמנה למשתה. לבלר כתב את רובה ביד מסודרת ומאומנת. אחר כך נטלה סוורה את הקולמוס בעצמה והוסיפה בתחתית כמה מילים בכתב ידה הגס יותר: sperabo te soror, "אחכה לך, אחותי", ופרידה הקוראת לחברתה anima mea, "נשמתי היקרה מכול".
מילות הסיום ההן הן, ככל הידוע, הכתיבה הקדומה ביותר בלטינית מיד של אישה ששרדה עד ימינו. לא שיר, לא מצבה. הזמנת יום הולדת.
הניחו את הרוך הזה לצד הקול האחר שהותירו הרומאים באדמה, ותקבלו את שני המשלבים של החיים הרומיים היומיומיים. מן המעיין הקדוש שבבאת', קללה על גנב: מי שחטף ממני את וילביה, שיהפוך נוזלי כמים. כרטיס יום ההולדת ומכתב השנאה, נכתבו בידי אותה תרבות, נחפרו מאותה אדמה בריטית ספוגה.
המכתבים שאיש לא התכוון שנקרא
הזמנת יום ההולדת היא אחד מלוחות וינדולנדה, עלי עץ דקים בגודל גלויה, כתובים בדיו, שנחשפו לראשונה ב-1973 כשחופר הבחין בכתב על מה שנראה כשבב עץ. המוזיאון הבריטי מחזיק כיום יותר מ-1,700 מהם, והאתר עדיין מניב עוד; מנה חדשה צצה לא מכבר, ב-2023.
מה שהופך אותם יקרים הוא שהם רגילים לגמרי. אין זו לטינית ספרותית מלוטשת לנצח. אלה ניירת ורכילות של חיל מצב גבולי. לוח אחד הוא בעצם פתק המצורף לחבילה, המודה למישהו על משלוח שכלל גרביים, סנדלים ושני זוגות תחתונים, אותם נוחות קטנות שחייל היה זקוק להן מול חורף בריטי. אחר הוא הערכה צבאית לגלגנית של המקומיים, שנפטרים מהם בצורת ההקטנה Brittunculi, "הבריטונים הקטנים והאומללים", שנאמר עליהם שהם נלחמים בלי שריון כהלכה. זהו הלוח היחיד שבו מופיעה העלבה הזו, ולכן הוא מספר לנו על עמדתו של קצין אחד יותר מאשר על עמדתה של רומא, אך זהו גיחוך אנושי נפלא שנשתמר.
קראו ערימה מהם והגבול חדל להיות קו על מפה. הוא הופך למקום שבו אנשים קפאו מקור, כתבו הביתה, התלוננו על השכנים, וערכו זה לזה מסיבות יום הולדת.
תפילות להמיס גנב
הקללות הן המחצית השנייה של התמונה, והן, אם כבר, חיות אף יותר.
באקוואי סוליס, המעיין החם שהרומאים בנו סביבו מקדש בבאת', היו המתפללים משליכים אל המים לוחות מקופלים של עופרת ובדיל, חרוטים במה שהחוקרים מכנים defixiones, קללות כובלות. כ-130 מהם שוחזרו. כמעט כולם הם מה שמומחים מכנים בעדינות "תפילות לצדק": מישהו נשדד, והוא מבקש מהאלה סוליס להפוך את חיי הגנב לבלתי נסבלים עד שהרכוש יושב.
התרחישים מוכרים עד כדי כאב. רוחץ יוצא מחדר ההלבשה ומגלה שגלימתו נעלמה, ומשלם ללבלר לקלל את מי שלקח אותה: שהאלה סוליס תמיט עליו מוות, ולא תעניק לו שינה ולא ילדים, עד שיביא את גלימתי אל מקדשה. לוח אחד, כדי שהכישוף ינשוך, כתוב כשכל מילה הפוכה, כתב ראי כדי ללכוד גנב-ראי. אחר מונה את החשודים בשמם, צוות שלם וקטן של תושבי כפר הפחות מהימנים.
יש כאן קוריוז גיאוגרפי בולט. מבין "תפילות הצדק" הידועות בכל המערב הרומי, הרוב המכריע בא מבריטניה. מסיבות שאיש אינו מבין לגמרי, בני הפרובינציות שבשולי האימפריה היו מסורים באורח יוצא דופן לבקש מאליהם לחרוב את מי שגנב את כבסיהם.
גם המחקר מתקדם. מהדורה מלאה של אוצר קללות אחר, לוחות ממקדש מרקוריוס באולי, ראתה אור רק לאחרונה, והוסיפה תלונות חדשות, ובהן אולי המקרה המתועד הראשון בבריטניה של גניבת כוורות.
חמש מילים מן הלוחות
הלטינית היומיומית שמתחת לקאנון הספרותי היא מקום טוב להתחיל בו שפה, כי זו השפה שהאנשים באמת השתמשו בה:
- soror (סורור), אחות, מילתה של סוורה לחברתה.
- anima mea (אנימה מאה), "נשמתי", "נשמתי היקרה מכול", רכה עד כדי הפתעה.
- defixio (דפיקסיו), לוח קללה, מילולית "נעיצה כלפי מטה".
- sollemnis (סולמניס), חגיגי, של חג, המילה ליום ההולדת שהיא חוגגת.
- Brittunculi (בריטונקולי), "הבריטונים הקטנים והאומללים", עלבונו של קצין אחד, קפוא לנצח.
הסתייגות ששווה לשמור, כי היושר הוא כל העניין: שסוורה כתבה את התוספת בכתב ידה היא שיפוט זהיר של העורכים, לא ודאות, ואפילו קללת וילביה המפורסמת שנויה במחלוקת, שכן "וילביה" עשויה להיות אישה חטופה, או סיכה גנובה, או סכין גנובה, תלוי את מי מן החוקרים שואלים. העבר אינו מוסר את עצמו נקי. אך דווקא אותו אי-סדר הוא הסיבה שהמילים עצמן חשובות, והסיבה שלקרוא אותן בעצמכם, במקום לבטוח בתקציר, היא הדבר הקרוב ביותר שנגיע אליו לעמידה באותו בית מרחץ רומי מהביל. אל אותו סוג של קריאה נבנה PRAVIEL כדי לשאת אתכם.
מקורות
שיחה
תגובות
השאירו הערה, תיקון או שאלה. תגובות עוברות בקרה וכתובות דוא"ל אינן מוצגות בפומבי.
טוען תגובות...